הלו הלו,

אני דנה ואני נערת ליווי שמארחת את הלקוחות שלי בכמה דירות דיסקרטיות. השכרה של דירות דיסקרטיות יכולה לספק מנעד נרחב של יתרונות כלכליים. קודם כל, אפשר לחסוך כסף בטווח הארוך, ושנית כל, דירות דיסקרטיות מציעות יותר אבטחה או פרטיות מאשר שכירת דירה רגילה בראייה קדימה. והנה אנקדוטה –

גברתי, אני מאוד מצטער, אבל אנחנו באמת לא יכולים לאפשר לך יותר לשבת ליד שולחן”. “בבקשה, עוד עשרים דקות?” הרגשתי כאילו אני חיה את הסצנה הזאת מ-New Girl, אלא שהפעם שלושת השותפים שלי לחדר לא יבואו להציל אותי. זה היה מרתיח. המלצר מעורפל השיער וכנראה שעובד יתר על המידה השפיל מבט בשעונו. זה היה מפעל גבוה; המלצר שיש לו שעון לא בהכרח הפתיע אותי. “בסדר גברתי, אבל אני אצטרך שתזמיני משקה או משהו לפחות.” “אוקיי, זה בסדר,” עניתי. “תן לי, אה… טוניק וודקה. אבסולוט,” גמגמתי, שמתי על המקום. וודקה טוניק היה המקום שלי למקומות נחמדים יותר, במיוחד מועדונים, אם לא הייתי במצב רוח יין. הם היו בעצם Whiteclaws יוקרתיים. “נשמע טוב גברתי, אני אסדר לך את זה.” “מושלם.” המלצר התחיל להתרחק לפני שהסתובב על עקבו והכפיל אליי בחזרה. בדיוק התחלתי לבדוק שוב את הטלפון שלי לפני שהרמתי את עיני והחזרתי את תשומת לבי למלצר.

“אפשר לראות קודם את תעודת הזהות שלך, גברתי?” “אה כן, כמובן,” עניתי בחוסר עניין. הייתי בת עשרים וארבע, אבל עדיין נראיתי בגיל הקולג’. החיים בעיר בה היו מספר מכללות ועוד המון פורצי אביב מבתי ספר אחרים, קבלת קלף הייתה עדיין תופעה קבועה. מסרתי למלצר את רישיון הנהיגה שלי, והוא החזיר אותו לאחר שסרק את כרטיס הפלסטיק בקצרה. “תודה, וכמו שאמרתי, אני מיד אחזור עם המשקה שלך.” “תודה,” השבתי בעין יפה, הנחתי מרפק על השולחן (התחמקתי מהנימוס שאימא שלי ניסתה ללמד אותי בתור ילדה קטנה) ופתחתי את הטלפון שלי. אין הודעות שלא נקראו. הנחתי את הטלפון שלי בחזרה. אני לא יודעת למה ציפיתי שזה ישתנה ב-5 הדקות האחרונות. האצבעות שלי התחילו להקיש על השולחן, ממששות את מפת הפשתן הנחמדה. העקבים שלי נקשו על רצפת הקוורץ כשהרגליים שלי התחילו לקפוץ. היה זוג מבוגר, באמצע שנות ה-50 משמאלי; האישה העיפה בי מבט מהצד. נהייתי מודעת יותר לעובדה שאני עצבנית. כנראה שה-ADHD שלי מתגבר שוב, פלוס העצבים. אלוהים, הייתי צריכה משקה בי כדי להרגיע אותי.

“איך לעזאזל הוא יכול לעשות את זה שוב?” לחשתי לעצמי, מנידה בראשי קלות בחוסר אמון. “את מטומטמת מזוינת, אני לא יודעת למה נתת לעצמך לסבול את זה.” טבעת האירוסין של היהלום על ידי השמאלית נצצה לזמן קצר בזמן שהיא קלטה אור, כאילו היא דוחפת את המצב אל גרוני. האגרופים שלי התכווצו, בחלקו בזעם ובחלקו כדי שאוכל לחפור ציפורן באמצע כפות ידיי. המטפלת של אמא שלי לימדה אותה את זה כדרך לדכא בכי. וממש לא רציתי לפרוץ בבכי באמצע מסעדה מפנקת בשעה 21:00 ביום שישי בערב…