סופי תמיד הרגישה שהיא חיה את חייו של מישהו אחר. היא גדלה בכפר שקט באנגליה, והחלומות שלה לטייל בעולם נראו רחוקים כמו הירח. בשנות העשרים המאוחרות שלה, מצאה את עצמה עובדת כנערת ליווי בלונדון, חיים שלא דמיינה לעצמה אבל איכשהו נגררה לתוכם. האורות הנוצצים של העיר, המלונות המפוארים והלקוחות המפונקים ציירו תמונה של עושר והתרגשות, אבל בפנים, סופי הרגישה לכודה. היא רצתה לצאת, אבל לא ידעה איך.
ערב אחד, בזמן שישבה באור העמום של חדר במלון מפואר, פגשה את אנטוניו. הוא היה שונה מהלקוחות הרגילים שלה – מקסים, שקט, עם עצב עמוק בעיניים שהשתקף בעיניה. הוא לא חיפש חברה; הוא רק רצה שמישהו יקשיב. אנטוניו היה מברזיל, וכשהם בילו יחד, הוא סיפר לסופי סיפורים על מולדתו – החופים החמימים של ריו דה ז’ניירו, הרחובות התוססים המלאים במוזיקה ותחושת החופש שמגיעה מהאופק האינסופי של האוקיינוס האטלנטי.
סופי הקשיבה מוקסמת, ומשהו בה התעורר. זה היה כאילו הסיפורים של אנטוניו שחררו חלק בנשמתה שהיה רדום זמן רב. בפעם הראשונה מזה שנים, היא החלה לחלום שוב. אולי, רק אולי, היא תוכל לעזוב את חייה הנוכחיים מאחור.
חודשים חלפו, וסופי החלה לחסוך כל פרוטה שיכלה. היא ידעה שהיא חייבת לעזוב לפני שתהיה לכודה לגמרי בחיים שהיא חיה. היא פנטזה על להיעלם ברחובות הססגוניים והכאוטיים של ברזיל, שם אף אחד לא מכיר אותה ושם תוכל להתחיל מחדש.
לילה קר אחד בחודש ינואר, סופי קיבלה את החלטתה. היא ארזה מזוודה אחת, קנתה כרטיס לכיוון אחד והשאירה פתק לבעל הבית שלה. היא לא סיפרה לאף אחד – אפילו לא לאנטוניו. היא לא יכלה להרשות לעצמה את הסיכון שימצאו אותה.
כשהמטוס המריא לשמיים, סופי צפתה ברחובות האפורים והרטובים של לונדון נעלמים מתחתיה. היא הרגישה תערובת של פחד והתרגשות. לא הייתה לה תוכנית, לא יעד ברור, רק התקווה המעורפלת שברזיל תציע לה את הבריחה שהיא כל כך ייחלה לה.
כאשר נחתה בריו דה ז’ניירו, סופי הוצפה מיד בחום, ברעש וביופי המדהים של העיר. ההרים הגבוהים, החופים הצלולים, השווקים החיים – זה היה כל מה שאנטוניו הבטיח לה ויותר מזה. אבל המציאות של מצבה התיישבה במהרה. היא הייתה לבד במדינה זרה, עם מעט כסף וללא מושג מה לעשות הלאה.
שבועות עברו, וסופי שוטטה ברחובות, נשארת באכסניות זולות וחיה ממה שנותר לה מהחסכונות שלה. היא הרגישה אבודה, אך היה חופש מוזר בלהיות אלמונית, ללא קשרים לעברה. היא בילתה את ימיה בהליכה לאורך החוף, צופה בגולשים גולשים על הגלים, ובלילות הקשיבה למוזיקת סמבה שנראה כי מילאה את האוויר.
ערב אחד, בעוד היא יושבת בבית קפה קטן בשכונת האמנים סנטה תרזה, פגשה את לוסיה, אמנית מקומית שאהבה אותה מיד. לוסיה הרגישה את הייאוש של סופי נערת הליווי והציעה לה מקום מגורים בסטודיו שלה בתמורה לעזרה בעבודות האמנות שלה. סופי, אסירת תודה ועייפה, הסכימה.
במהלך החודשים הבאים, סופי החלה לבנות מחדש את חייה. היא עזרה ללוסיה בהתקנות האמנותיות שלה, למדה פורטוגזית, והתחילה לאט לאט להשיל את שכבות זהותה הישנה. האנרגיה הפתוחה והבהירה של ריו החלה לרפא אותה. היא הרגישה שהיא סוף סוף הופכת לאדם שתמיד הייתה אמורה להיות.
אבל אף בריחה אינה שלמה. היו לילות שסופי לא הצליחה להירדם, רדופה בזיכרונות מחייה הקודמים, האנשים שהשאירה מאחור. היא עדיין פחדה שמישהו יזהה אותה, שהעבר שלה יפלוש שוב לעולמה החדש. ובכל זאת, כל בוקר היא התעוררה לקול הים, לריח הקפה הטרי, ולצחוק הילדים המשחקים ברחוב, והיא ידעה שהיא עשתה את הבחירה הנכונה.
כשהשנים חלפו, סופי גדלה יותר בביטחון בחייה החדשים. היא מצאה עבודה כמדריכת יוגה בחוף איפנמה, אימצה את התרבות התוססת של ברזיל ואפילו החלה לצאת שוב. היא מצאה שלווה, למרות שידעה שהיא שילמה עליה מחיר.
יום אחד, בזמן שצעדה לאורך החוף בזמן שקיעה, היא הבחינה בגבר במרחק. הצללית שלו הייתה מוכרת, הדרך שבה עמד, הדרך שבה הביט בים. כשהתקרבה, ליבה התחיל לפעום חזק. זה היה אנטוניו.
הוא לא בא לחפש אותה. הוא לא ידע שהיא בברזיל. הוא פשוט חזר למקום שאהב, בדיוק כפי שהיא עשתה. עיניהם נפגשו, ולרגע, אף אחד מהם לא דיבר.
לבסוף, אנטוניו חייך. “לא ציפיתי לראות אותך כאן.”
סופי חייכה חזרה, ליבה דופק בחזה. “גם אני לא.”
הם עמדו בשתיקה, הגלים מלחכים את רגליהם, השמש שוקעת באופק. באותו רגע, סופי ידעה שבעוד היא ברחה מעברה, הוא מצא אותה שוב. אבל הפעם, היא לא פחדה. היא הייתה מוכנה להתמודד עם כל מה שיבוא.
ולראשונה בחייה, סופי הרגישה חופשייה.