מזמן שמתי עין עליה, שחומת עור, תמירה, שפתיים מלאות, שיער ארוך קשור בגומייה, עיניים כהות, גוף חטוב, כמו שאני אוהב, שדיים בינוניים, גדולים משל אשתי, אולי בת 30, בקיצור, בחורה יפה ומה שמשך אותי במיוחד, שהיא דרוזית.
לא יודע למה אני נמשך אליה, אבל השבוע כשבאתי לקחת את הבן שלי מהגן, היא ישבה על היא ישבה על אחד הכיסאות הקטנים, משוחחת עם המטפלת ועם אימא נוספת.
לא יכולתי שלא להאזין לשיחה, הן דיברו שם על איזו תוכנה שנמחקה ושצריך להתקין מחדש במחשב ושהיא לא יודעת מה לעשות… אני הקשבתי ושתקתי.
לפתע ראתה אותי המטפלת ואמרה בחיוך גדול, “למה אנחנו מבזבזות זמן? מאחוריך נמצא המומחה, תשאלי אותו, הוא מלמד מחשבים”.
היא הסתובבה אלי בחיוך, “אז אתה המומחה?, אולי באמת תוכל לעזור לי” וסיפרה לי על תוכנה שהתקינו לה ונמחקה בטעות.
הקשבתי, שאלתי אותה מספר שאלות והבנתי שיש לה מחשב חדש, עם חלונות 10, שקיבלה אותו לפני שבוע ולא יודעת עליו כלום.
הסברתי לה הסבר ארוך, טכני, כזה שלא תוכל לבצע ללא עזרה מקצועית, השארתי אותה במכוון קצת מבולבלת ולבסוף אמרתי, “אם את רוצה, את יכולה להזמין אותי, ואבצע זאת למענך”.
“אפוא אתה מלמד”, שאלה וסיפרתי לה על בתי הספר שבהם אני מלמד. “אני גם מלמד אנשים פרטיים”, אמרתי.
“נשמע טוב, אמרה, זה מעניין אותי, אבל עלי לדבר על כך, עם בעלי” כמו תמונות אמיתיות.
נפרדנו לשלום ויצאתי משם עם בני, הוא ביקש שאקח אותו לטרקטור ואח”כ ביקש לחזור הביתה, הלכנו כשבמחשבותיי
אני מהרהר בתלמידה החדשה, שאולי תהיה לי.
בערב, קיבלתי שיחה וקול גברי, בלתי מוכר, שאל על “רון מחשבים”.
“מדבר רון, מרון מחשבים”, עניתי.
“מדבר בעלה של פיי”, ענה הגבר.
הבנתי שאני מדבר עם בעלה של הדרוזית, ושמה כשם הזמרת פיי-רוז הלבנונית.
הוא שאל על משך הקורס האישי, על זמני ההדרכה והעלות. עניתי לו באריכות וגם אמרתי שאני יכול להגיע אליהם לסיכום פרטים ולבדיקה ראשונית והדגמה ללא תשלום.
הוא היסס רגע ואח”כ אמר: “אין צורך, קיבלתי עליך המלצות. אני מעוניין שנתחיל ביום ראשון הקרוב”.
“אתה יודע, הבן שלך עוד צעיר וזה לא תמיד כל כך פשוט, אני ממליץ שיהיה אתו מבוגר, לפחות בתחילה”, אמרתי לו.
ואז הוא הפתיע אותי, “אני לא רוצה שתלמד את הבן שלי, אני רוצה שתלמד את אשתי, היא תלמד ותלמד את הבן”.
התחלתי להעריך את האבא הזה מרגע לרגע.
“אני גם כן בעד ללמד את פיי”, אמרתי, “אני לגמרי מסכים עם השיקול שלך, מתי אתה רוצה שנתחיל?”
סיכמנו על יום שלישי הקרוב והוא ניתק.
התיישבתי ליד הטלוויזיה, שקוע בהרהורים ומנסה לחשוב על הכיוון.
התלבטתי לגבי צורת ההדרכה שאצטרך לתת לה.
כבר ידעתי שה ווינדוס שלה באנגלית, אצטרך להסב אותו לערבית, אבל חששתי שלא אדע להדריך בשפה זו.
ביומיים הבאים נטשתי מעט את הפעולות הרגילות שלי וישבתי להכין חומר חדש על ווינדוס 10, לגרסה באנגלית.
אני מלמד עם סרטוני וידאו קצרים של הסבר, יש לי סרטים
מוכנים ל- ווינדוס 10 בעברית.
טרחתי להכין בדחיפות את החשובים ביותר באנגלית.
ביום שלישי, בשעה 7 וחצי בערב, וידאתי שיש לי את מספר הטלפון שלהם, לקחתי את תיק הטכנאי ותיק ההדרכה, שלי, ונסעתי לעיירה הדרוזית.
כשנכנסתי לעיירה טלפנתי אליהם מהסלולרי.
פיי ענתה לי וכיוונה אותי בסמטאות התלולות, במעלה ההר, עד שהגעתי לביתה.
ביתם היה יפה, מעיד על היותם אמידים, גדול ומרווח. מהמרפסת הרחבה נשקפו כל בתי העיירה, והעיר כרמיאל נשקפה מרחוק על שלל אורותיה.
סביב נראו האורות של הקיבוץ השכן, והעיירה הדרוזית השכנה.
פיי קיבלה את פני, “סליחה”, אמרה, “אני הולכת לרגע להשכיב את הבן שלי לישון, אני אמהר לחזור, תציץ בינתיים במחשב החדש שבסלון”.
היא נעלמה באחד החדרים ואני התיישבתי בכיסא הנוח מול המחשב, שמוקם בפינה מרוחקת של הסלון הענק.
היה קצת חשוך והדלקתי את האור, מתחיל בבחינת המחשב.
המחשב פעל, סרקתי את התוכנות המותקנות, בדקתי את גודל הדיסק הקשיח, מה גודל הזיכרון שיש למחשב ואיזה מחשב זה בכלל.
הייתי לגמרי שקוע במחשב ולא שמתי לב שהיא חזרה, עד שעלה באפי ריח בושם עדין.
רחרחתי באוויר ואז היא צחקה מאחורי, “אתה מריח את סבון הרחצה שלי?”
הסתובבתי אליה וחייכתי: “ריח נעים”.
היא הייתה לבושה מעין בגד מסורתי, דומה לגלביה, אבל לא לבנה ומכופתרת עד הסוף, לא מותירה אפילו בדל צוואר חשוף, לרגליה היא נעלה כפכפי אצבע עדינות.
לא יכולתי שלא להימנע מלנעוץ מבט ארוך ובוחן בכפות רגליה שהיו מטופחות מאד, האצבעות נקיות וחלקות,
והציפורניים צבועות בלק שקוף.
“חכה שניה, אני אביא עוד כיסא”, היא אמרה ומשכה כיסא שעמד במרחק מה מאתנו והתיישבה על הכיסא הנוסף, במרחק מה ממני.
“לא, לא, את שבי ליד המחשב, אני אשב על הכיסא השני”, אמרתי, קמתי ממקומי ופיניתי לה את הכיסא הנוח.
היא ניסתה למחות, אולם השתתקה והתיישבה באי נוחות על הכיסא שליד המחשב, לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמה שם.
‘דווקא רעיון לא רע שהיא תשב ליד המחשב, כך אני יכול להתקרב אליה והיא לא יכולה לזוז’, חלפה במוחי מחשבת זימה.
“אפוא בעלך? הוא לא רוצה ללמוד?” שאלתי אותה.
“הוא סטודנט לספרות עתיקה, לומד כבר שנה שניה באוניברסיטה בחיפה, הוא לא חוזר בכל יום הביתה ואם הוא מגיע, הוא מגיע מאוחר מאד”.
“אויש”, אמרתי, “זה לא נשמע כל כך נעים”.
היא הרכינה את ראשה ונאנחה, “אין לך מושג כמה שאתה צודק”.
תהיתי בלבי איך בעלה מרשה לגבר זר, לשהות במחיצתה לבד בבית.
היא לא נגעה בעכבר המחשב והשאירה את ידיה על הברכיים.
“תחזיקי את העכבר” אמרתי, “אנחנו מתחילים”.
מהצורה בה היא החזיקה את העכבר, הבנתי שהיא מעולם לא החזיקה עכבר מחשב לפני כן.
הנחתי לה, בינתיים, להיאבק עם העכבר לבד, “לחצי על “My Computer “, אמרתי.
היא דחפה את העכבר בגמלוניות עם שתי אצבעות, כאילו זה עכבר אמיתי, כיוונה את הסמן במשך דקה ארוכה ולבסוף לחצה על הלחצן השמאלי פעם אחת, את הלחיצה היא ביצעה, מבלי להחזיק את העכבר.
“את צריכה להחזיק את העכבר כל הזמן”, אמרתי לה, “את עוטפת את העכבר עם היד שלך, משעינה את האמה על הפד, אם האמה תהייה באוויר, האחיזה שלך בעכבר, תיתמך באמצעות שרירי הזרוע והם קצת גדולים ורחוקים מהיד.
התוצאה תהיה, שהיד שלך תרעד כל הזמן, השעיני את האמה כאילו את כותבת בעיפרון”.
היא החזיקה את העכבר קצת יותר חזק אולם עדיין כל כף היד הייתה באוויר וכמובן שהאמה הייתה באוויר.
שלחתי יד ארוכה מסביב לה ועטפתי את ידה האוחזת בעכבר, ביד הגדולה שלי, חש את בד הגלבייה הרך, בדיוק בקו החזיה.
היא נרעדה כאשר עטפתי את ידה בידי, לוחץ לה על היד בעדינות ומדביק אותה לעכבר.
“בואי נעבוד קצת ביחד, עד שתביני את הרעיון”, הצעתי ובלי להמתין לתשובתה, התחלתי להזיז את העכבר כשידי מקיפה את ידה וזרועי מתחככת בשכמותיה.
הפעלתי את ” My Computer”, הקטנתי את החלון, לחלון בינוני והרחבתי אותו, כך שנוכל לצפות בכל הטורים, אח”כ סילקתי את פס המידע הצדדי.
את כל הפעולות הללו עשיתי תוך כדי הסבר כשאני מצביע עם ידי השנייה על המסך ולוחץ על האצבעות שלה כאשר הייתי צריך ללחוץ על כפתורי העכבר, כשבכל הזמן הזה, זרועי מתחככת בגבה.
לאחר כמה דקות כאלה, חלפה ההבנה במוחי, שגבה חלק לגמרי, שהיא כנראה לא לובשת חזייה, או שיש לה חזייה מאד דקה ועדינה.
עזבתי את ידה, ניערתי את ראשי, כאילו על מנת לסלק את ההזיה הארוטית שחדרה לשם, התרחקתי מעט עם הכיסא שלי וניסיתי להסתיר את הזקפה הפתאומית שקפצה עלי.
נתתי לה הוראות נוספות ותרגלתי אותה בהפעלת תכניות שונות, כשבין לבין, נתתי לה הסבר על תחזוקת המחשב במצבים שונים.
היא עדיין הסתבכה עם החזקת העכבר והמקלדת, היה לי חשק לאחוז שוב בידה ולעזור לה עם העכבר, כפי שעשיתי בתחילה, אולם הייתי נבוך, לא מצאתי תירוץ מספיק טוב, לאחוז שוב בידה.
לבסוף עלה בי רעיון גואל, “מה דעתך שאלמד אותך להשתמש בתוכנת הציור של ווינדוס?”
“בסדר”. היא אמרה.
הסברתי לה איך להפעיל את הצייר, “הפעולה הראשונה שאת צריכה ללמוד היא איך לצמצם את גודל דף הציור שלך, גודל הדף קובע גם את גודל הקובץ הסופי”.
היא הסתכלה עלי בעיני עגל חומות, נבוכה לגמרי.
“סליחה שאני מבלבל אותך, את עוד לא יודעת מה זה קובץ, אל תדאגי, נדבר על זה בפעם הבאה”.
היא חייכה.
“כעת, מקמי את הסמן של העכבר בנקודה הכחולה שבפינת הדף, תחפשי את הנקודה שבו הסמן הופך לחץ עם שני חודים, ברגע שתראי חץ כזה תלחצי על הלחצן השמאלי ואל תעזבי”.
ידעתי שאין לה סיכוי להצליח, היא נאבקה מספר דקות, חושקת שפתיה בכעס.
שוב שלחתי את ידי ובעדינות רבה הנחתי אותה על ידה האוחזת בעכבר, חש שוב את בד הגלבייה הרך, מתחכך בזרועי.
כעת הנחתי את ידי ברכות ובעדינות על ידה, לא לוחץ אלא מנסה לתת לה רק את התזמון ללחיצה על הלחצן.
הפעולה הזו אינה קלה גם עבורי במעין שלט רחוק כזה, ולאחר דקה ארוכה של מאבקים, נדחקתי אליה עוד יותר, מרוכז ומנסה לתפוש את הנקודה הכחולה החמקנית.
היא התחילה לצחוק.
“את צוחקת עלי?” נעלבתי.
” גם אתה לא מצליח”, היא צחקה.
“אני יושב רחוק ולא נוח”, התלוננתי, מרגיש נבוך.
“אז תתקרב”, היא אמרה.
משכתי את הכיסא שלי עד שהייתי צמוד אליה מאחור, מחבק את כיסאה עם ברכי והמשכתי להיאבק עם העכבר, ידי על ידה.
הייתה לי זקפה קשה אולם ישבתי מאחוריה לכן הייתי בטוח שהיא לא מודעת לזה.
לבסוף תפסתי את הנקודה הכחולה ולחצתי לה על האצבע של הלחצן השמאלי, גורר את העכבר ומצמצם את גודל הנייר הווירטואלי.
“לא ידעתי שצריך כל כך לסבול בשביל ללמוד מחשבים”, היא קוננה.
לא עזבתי ידה, היה לי כבר רעיון לנושא הבא.
“עכשיו תלמדי לצייר פרח”, אמרתי לה.
הסרתי את ידי מעל ידה, אולם עדיין הייתי צמוד אליה מאחור, מציץ מאחורי שפעת שיערה הריחני.
חשתי דחף לחבק אותה מאחור, לעסות לה את השדיים הקטנים שלה ופחדתי שעוד שניה אעשה זאת.
חשבתי שאולי כדאי שאתרחק ממנה, אולם לא יכולתי לעשות זאת, הייתי במעין מאבק פנימי.
“תלחצי על כלי המברשת”, אמרתי לה, “עכשיו תבחרי את העובי השלישי ותיקחי צבע מתאים לגבעול, משהו ירקרק.
היא עשתה כפי שאמרתי לה.
“כעת, נסי לצייר את הגבעול, ציירי קו מעוקל עם המברשת, את צריכה יד יציבה מאד בשביל הפעולה הזו”.
שבתי וכיסיתי את ידה בידי ולשם היציבות הנחתי את יד שמאל שלי על ירכה.
שמתי לב שפניה השחומות הסמיקו, אולם היא לא אמרה דבר.
בידי הימנית, המונחת על ידה, ציירתי את הגבעול, כשבמקביל, הרמתי את ידי השמאלית בעדינות, מתקרב לבטנה.
היא מלמלה משהו לא ברור.
“מה? מה את אומרת? אני לא שומע?”, אמרתי, עוזב את העכבר ואת היד שלה ועובר לעיסוי עדין של הכתפיים עם שתי הידיים.
היא השעינה את ראשה על כתפי, עיניה עצומות ולחשה: “זה נעים, תמשיך”.
לא הייתי צריך יותר מזה כדי להמשיך לכיוון שאליו רציתי.
מהכתפיים ירדתי לשכמות, עושה עיסוי מאד עדין, מגרה כזה, מלטף את שכמותיה ויורד למטה, עוטף את צלעותיה מלפנים, נמנע מלהתקרב לשדיה בינתיים.
רציתי להסיר ממנה פריט לבוש אולם, עם הגלבייה הזו, זה או הכול או לא כלום.
בינתיים ליטפתי אותה מעל בד הגלבייה, עם כל ליטוף גוברת התעוזה שלי, ליטפתי אותה כעת בשדיה, מרפרף עליהם בקלילות, חש את ההתקשות הקטנה של הפטמות. היא נאנחה.
נישקתי אותה בעדינות בצווארה, נשיקות קטנות ורטובות כאלה, נושף לה קצת באוזן.
כשראיתי שהיא לא מתנגדת נישקתי אותה בשפתיה, ממשיך בינתיים לענג אותה בפטמות.
היא נענתה לי, פותחת את פיה ונותנת לי לחוש את לשונה החמה.
“אני רוצה אותך, ללא הגלבייה” לחשתי לה באוזן.
בלי לומר מילה היא קמה, שחררה את הכפתורים הרכוסים בחזית והשילה אותה מעל ראשה.
היא ניצבה מולי, לבושה רק בתחתון לבן, מינימלי.
‘היא אכן, לא לבשה חזייה’ הרהרתי בלבי.
חיבקתי אותה, התנשקנו בפראות, “מה אתה חושב עלי?”, לחשה.
“למה את מתכוונת?” עניתי, מחבק אותה, מצמיד אותה לחזי.
“נו, אתה יודע, אני בחורה נשואה, מעיירה דרוזית, איך אני מעיזה לעשות דברים כאלה…”
הרחקתי אותה מעט, אולם עדיין החזקתי אותה, כאילו היא עלולה לברוח.
” האמת היא, שכבר זמן רב אני מסתכל עלייך ומפנטז שאני מחבק ומלטף אותך.
את מאד מגרה אותי ובכלל לא חשבתי על מה שאת עושה, כמשהו אסור”.
היא שתקה, הביטה בי פורף את כפתורי חולצתי, שלחה את ידיה ופשטה אותה מעלי, שחררתי את חגורת מכנסי והסרתי גם אותם, נשאר בתחתונים.
“מה עם בעלך?, שלא יפתיע אותנו פתאום”, אמרתי לה.
“היום זה לא היום שהוא מגיע לבית”, היא אמרה, עיניה בעיני.
“תתקשרי אליו ליתר ביטחון, לוודא היכן הוא כרגע”, ביקשתי.
היא הנהנה, ניגשה לטלפון שעמד בפינת החדר וחייגה.
נצמדתי אליה מאחור, מלטף את גבה השחום, היא נרעדה, התפתלה, אך לא עזבה את השפופרת ולא התנגדה.
ליטפתי את שדיה, עובר על הפטמות הזקורות, היא השמיעה קולות חנוקים, מנסה להימנע מלהשמיע אותם באפרכסת.
“הלו, ג’מיל?”…. “נעם, נעם, וואן אינת?”
הבנתי שהיא שואלת אותו היכן הוא, היא האזינה בדממה לדבריו, כשאני ירדתי על הברכיים מאחוריה, מושך ומפשיל את תחתוניה הלבנים באיטיות.
היא הצטמררה אולם לא התנגדה, ליטפתי את ישבנה תוך כדי שהיא משוחחת עם בעלה, היא קצת התפתלה אולם הצליחה להימנע מהשמעת קולות.
היא סיימה את שיחתה, הניחה את השפופרת ופנתה אלי, פניה אדומות, מחייכת, “אתה משוגע???, רצית שהוא ישמע אותי משמיעה קולות כאלה..?”
לא עניתי, חיבקתי את אגנה, ידי מועכות את אחוריה, טומן את פני בסבכת שיער ערוותה השחור, היא ליטפה את ראשי, מעסה אותו עם ציפורניה הארוכות.
האף שלי היה עמוק בשיערה המקורזל, פי חש את שפתי איבר המין שלה, שלחתי לשון זהירה לחוש את הטעם.
היא נרעדה, אך אני חיבקתי אותה בחזקה, מונע ממנה לזוז.
הרמתי ראשי לרגע, מנסה לקלוט את עיניה אולם היא הייתה עצומת עיניים.
” תשכבי על השטיח”, אמרתי לה ומשכתי אותה בעדינות.
היא צייתה, נשכבה על גבה ואני טמנתי את ראשי בין ירכיה, שפתי ולשוני על הפתח הוורוד שריחו משך אותי.
ליקקתי אותה שם במשך כמה דקות, עובר בליקוקים ארוכים על כל החריץ, מתרכז לעיתים בדגדגן וחוזר עד לפי הטבעת. חשתי את הרטיבות המתגברת, היא רק שכבה והתפתלה, משמיעה אנחות קטנות.
הפסקתי, התרוממתי ונשכבתי בין רגליה, הייתי עם האיבר הקשוי שלי ממש בין הרגליים שלה, אלא שעדיין הייתי
לבוש בתחתונים, הסרתי אותם במהירות ונשכבתי עליה, נהנה לחוש את הפתח החם שלה נוגע באיבר שלי, ליקקתי קצת פטמה שובבה, ובאצבעי ציירתי מעגלים על דגדגנה.
ליקקתי והסערתי אותה, עד שחשתי שהיא מתכווצת תחת לשוני ואצבעי, נאנקת ולוחשת לי בערבית, נכנסתי לתוכה במהירות עם האיבר שלי, ממלא אותה ובועל אותה בתנועות
חזקות.
היא צעקה, מגיעה לאורגזמה, חוסמת את פיה עם היד, עם כל דחיפה שלי, הרגשתי את דפנות נרתיקה מתכווצות על הזין, ופלטתי לתוכה, דוחף את עצמי אליה עד הסוף.
שכבתי עליה עוד מספר דקות, נרגע יחד איתה מהאורגזמה הברוכה שעטפה אותנו.
“זו פעם ראשונה שאת עושה את זה עם גבר זר?”.
היא השפילה את עיניה. “לא”.
“ספרי לי”, ביקשתי.
“אין הרבה מה לספר, בעלי לא יודע לתת לי את העונג שאתה וגברים אחרים מעניקים לי, הוא גומר נורא מהר ומעולם לא נגע בי עם הלשון”.
“תרצי לעשות את זה איתי פעם נוספת?”
היא צחקה. “למה רק פעם אחת? אני אנצל אותך כמה שתוכל ותרצה”.
“את לא פוחדת שאחד הגברים הללו ילשין או יתאהב בך?”,
“אני בוחרת אותם בתשומת לב”, היא צחקה.
“אני לא מבין”. אמרתי.
“יצא לך כבר שם”, היא אמרה, קיבלתי עליך המלצה מרונה”.
הסמקתי
היא עדיין שכבה על השטיח, עיניה עצומות, כשאני אספתי את עצמי ולבושי ונסעתי משם, מרגיש בשמיים אחרי החוויה המסעירה, חולם על הפגישה הבאה שלנו.
‘יש לי כבר שם?, ממש מביך’, חשבתי, מחייך לעצמי..