לאחר חמש שנות נישואים, מריבות בלתי פוסקות, שינה בחדרים נפרדים ועוד אירועים בלתי נעימים, החלטנו, אשתי ואני, להתגרש, בהסכמה הדדית.
העובדה שעדיין לא נולדו לנו ילדים, הקלה על התהליך.
מצבנו הכספי היה טוב, גרנו בדירה משלנו והצלחנו גם לרכוש דירה להשקעה, בעיר אחרת.
בהסכם הגירושין, חילקנו ביננו את שתי הדירות, עברה לרשותי הדירה שהייתה להשקעה והדירה שבה גרנו נשארה ברשות גרושתי.
החלטתי להתפטר מהחברה בה עבדתי, מעל עשר שנים, מאז סיימתי את לימודי, מכיוון שהתכונתי ממילא לעבור לגור בעיר, בה נמצאה הדירה שעברה לרשותי.
חיפשתי ומצאתי חברה צעירה בהקמה, בעיר אליה עברתי, שלאחר ראיון עבודה מוצלח, התקבלתי לשורותיה.
לא חלמתי מעולם שאהיה אי פעם בסיטואציות כאלה, בכל מקרה זה לא משהו שחזיתי אי פעם שיקרה.
בין שאר תנאי ההעסקה, סוכם, שכשאתחיל, יוצמד לי עוזר או עוזרת ואכן, שבוע לאחר שנכנסתי לתפקיד, נקבעה פגישת היכרות במשרד, ליום שני בבוקר.
ברור שלא היה לי מושג מי עומד/ת להיפגש עימי.
בבוקר אותו יום, התקלחתי והתארגנתי בצורה יסודית, היה בזה משהו מרגש מעט, כמו סוג של פגישה עיוורת.
כשהגעתי לקומת המשרדים, דלת משרדי הייתה פתוחה ועל הכיסא ישבה בחורה, בגבה אליי.
נכנסתי למשרד והשארתי את הדלת מעט פתוחה, כדי להיזהר מתנועת “me to” הידועה, היא הרימה ראשה אלי ולראשונה ראיתי את פניה במלואם.
יש לי תובנות ממפגש ראשוני עם עובד חדש, שאני יכול לחלק אותם לשלושה, אלה שידעתי מראש שלא אסבול אותם, אלה שידעתי מראש שאחבב אותם ואלה שהייתי מת לחזור לתחילת הפגישה, כדי לעשות אותה טוב יותר.
בנקודה ההיא, ראיתי מולי בחורה נאה, על גבול היפה, אבל שום דבר לא נדלק אצלי, לא החסרתי פעימה.
נכנסתי ונעמדתי למולה, סוקר אותה לקבלת רושם ראשוני, “בוקר טוב, אני אהוד,” הצגתי את עצמי.
“בוקר מצוין, אני לאה, לילי לחברים שלי”.
“אז אוכל לקרא לך לילי?” שאלתי.
“אם נהיה חברים”, ענתה מחייכת.
“ספרי לי על עצמך, קצת”, ביקשתי.
“סיימתי סמינר למורות, כי באתי מבית דתי, אבל חזרתי בשאלה, מה שנקרא התפקרתי, הוספתי להשכלתי תואר ראשון במנהל עסקים, התחתנתי, עדיין אין לנו ילדים, והנה אני כאן”, סיימה בחיוך כובש, “ואתה?”.
“אני אמנם חדש פה, אבל ותיק, עם ניסיון בתחום, עבדתי בחברה הקודמת כעשור וכעת אני פה”.
מצא חן בעיני, שהיא לובשת בגדים מוקפדים ומחמיאים, צבעים אופנתיים, גזרה צמודה, חצאית ג’ינס עם מגפיים חומות שמטפסות במעלה הרגל הארוכה שלה, חולצה לבנה ומעליה וסט ג’ינס.
אני זוכר שהמחשבה הראשונה שצצה בראשי הייתה ‘יופי, עברנו את נקודת המבחן ואין שום קליק כימי, איתה יהיו לי יחסי עבודה תקינים וטובים’.
ישבנו, הצגתי את עצמי והיא את עצמה, קשקשנו מעט על החיים שלה ושלי, על נקודות שאולי יש בהם השקה, בסיפורי החיים שלנו ואז עברנו למהות התפקיד שלה ותיאום ציפיות הדדי מהעבודה המשותפת.
הייתה שיחה סבירה, יחסית לשני זרים, נפרדנו וביום שלמחרת התחלנו את עבודתנו המשותפת.
עד מהרה למדנו להבין אחת את השני מצוין, היא למדה איזה דברים אני לא אוהב לעשות ולקחה אותם ממני, אני ידעתי להוריד ממנה לחץ ודרישות כשהיה אפשר וצריך. שיתוף הפעולה שלנו הלך והתחזק וההבנה הטכנית בינינו הייתה מהמעולות שידעתי.
בתוך כמה חודשי עבודה הצלחתי להביא להישגים מעולים את החברה, בתחומי אחריותי, לא מעט, בזכות הקשר הטוב עם לילי.
הערכתי מאוד את מסירותה לתפקיד והנכונות לעזור בכל דבר.
היא הייתה מאלו שלא מתלוננות, לקחה כל משימה בלי לחשוב פעמיים, שמרה על הגב שלי כשהיה צריך ותמיד הייתה שם.
היא הסכימה לא אחת לנטוש את בעלה ולצאת לפגישות או שליחויות גם בשעות מאוחרות.
לפעמים הרגשתי שאני ‘מנצל’ את מסירותה, אבל היא תמיד לקחה את זה בקלילות ולא הותירה מקום לרחמים.
ברמה האישית היה ביננו פער, בכל זאת אני בן 31 והיא בת 22, גם האופי שלנו לא בדיוק אותו הדבר, אבל אף פעם לא נזקקנו לזה, כי ברמה הטכנית היינו שילוב מנצח, אף פעם לא הרגשתי שהקשר הזה יורד לרמה האישית, תמיד הרגשתי שהוא הכי טכני בעולם, אף פעם לא חשבתי עליה בקונוטציות אחרות.
היינו זמינים אחד לשני בכל שעה, תמיד עזרנו אחד לשני במה שאפשר, הכול זרם, ודומה היה לי שהעבודה שלנו עוד תגיע רחוק מאוד.
עד אותו יום חמישי.
האוויר הקריר של הגליל הכה בפני והנוף שסבב אותי היה כמו יד מלטפת לכאב.
אהבתי לשבת ככה ולהביט שעות בנחל המפכה, לשמוע את קול זרימת המים ולא להביט לרגע בשעון, לשכוח מהכול.
חשבתי על הנחל הזה, מעניין כמה מאות שנים הוא זורם ככה, בלא הפרעה.
הסלעים שבתוכו, מעניין מתי הם תפסו את מקומם בתוך האפיק השלו הזה והשתלבו בנוף.
כל מעיין זורם בשקט ובטבעיות, עד שמגיע סלע ומשנה את צורת זרימת המים ואז, אחרי זמן מה, הסלע משתלב בנחל והופך לחלק ממנו.
גם הלב שלי מתמלא בסלעים, סלעים שעם הזמן הופכים להיות חלק ממנו, לומדים לחיות איתם, אבל אלה עדיין סלעים, הרהרתי, האם כך יקרה לסלע, שנחת בתוך הנחל שלי ביום חמישי האחרון.
כשנכנסתי למשרד, הרגשתי שמשהו אינו כשורה, כולם שתקו והביטו במחשבים שמולם בלי לומר דבר.
“בוקר טוב” אמרתי בעליצות, אבל דממה קידמה את פני.
ניגשתי למשרדי, התיישבתי והתכוונתי להמשיך את העבודה מהנקודה שבה נעצרה ביום האתמול, אבל משהו היה חסר, לאה הייתה חסרה.
שלחתי לה הודעה, ‘הכול בסדר?’.
חיכיתי לקבל תגובה כלשהי, ראיתי את סימני ה’וי’, שמעידים כי היא ראתה את הודעתי, אך לא קיבלתי כל התייחסות.
ייחסתי את זה לאפשרות שאולי היא לא חשה בטוב, או מי מילדיה.
בפינת הקפה פגשתי את המנכ”ל, הוא הביט בי במבט חמור סבר.
“בוקר טוב, מה קורה”? שאלתי.
שתיקה.
“הכול טוב?” ניסיתי שוב.
“תגיד לי אתה”, הוא הרים ראש לכיווני.
“אהממם… רוצה לחדש לי מה קורה פה הבוקר?”
“רוצה א-ת-ה לחדש לי מה קרה פה עד עכשיו?”
“על מה אתה מדבר?!” עכשיו כבר באמת לא הבנתי.
“תקשיב, אחי, לא יודע מה עשית ואני גם לא בדיוק מעוניין להיכנס לזה, אבל שתדע, לדעתי טעית בגדול וירית לעצמך ברגל, אני מקווה שלא תסתבך יותר מזה”
פאק, מה לעזאזל קורה פה? המילים נעתקו מפי והמנכ”ל פסע למשרדו בכעס עצור.
הבנתי שזה קשור לעובדה שלאה לא באה למשרד היום והחלטתי להתקשר.
יצאתי לחצר ומצאתי ספסל שקט שאיש לא תפס, התקשרתי למספר שהייתי רגיל כל כך לחייג אליו, יותר מאשר לאשתי, היא לא ענתה, גם לא בפעם השישית, לעזאזל, מה קורה פה?
בלי מחשבה, מצאתי את עצמי יושב ברכב ונוהג לכיוון הבית שלה, במוחי חלפו כמה תרחישים, אחד מהם אפילו היה שעושים לי מתיחה גדולה… אבל בלב הרגשתי מועקה מכל העניין, החניתי את הרכב מחוץ לביתה ודילגתי במדרגות הבניין עד לקומה השלישית, עמדתי מול הדלת, סידרתי את החולצה ודפקתי.
הדלת נפתחה באיטיות.
“מה..”
ראיתי את פניה מוכות הלם.
“מה אתה עושה פה?”
“היי… מצטער שככה נפלתי עלייך… הכול טוב? למה לא באת היום?” שאלתי.
“יכולת פשוט לשלוח הודעה, אתה יודע…” היא השיבה
“שלחתי, האמת, אבל נראה שלא היית בקטע לענות..”
“אז אתה בא עד לבית שלי?! ממתי זה ככה?” היא אמרה בנימה כעוסה.
“טוב… טוב… לא חשבתי שככה תגיבי… אם אני לא רצוי אלך מפה”.
שתיקה, עמדתי להסתובב וללכת, לא יאמן, איזה אנשים! פתאום כולם החליטו לכעוס עלי?, אבל לא הייתי מסוגל, רציתי תשובות, שוב הפניתי את המבט אליה, אל הבחורה שלבושה בגדי בית, עם חולצת טי שירטש של סיירת אגוז, זכר אולי לימים המפוארים של בעלה, שתלויה עליה ברפיון, האישה שחשבתי שהכרתי, שהייתה עכשיו שעונה כולה על ידית הדלת, כאילו אין בכוחה לעמוד לבדה.
“את רוצה לספר לי מה קורה?” גייסתי את הטון הכי נעים שלי.
“הודעתי שאני עוזבת את העבודה”, היא אמרה בלחש.
בום, את המכה שקיבלתי בלב אני חושב שאפילו היא שמעה, “מה… מממ…. אבל למה?” גמגמתי.
היא לא ענתה, היא הסתובבה לאחוריה והחלה לדחוף לאט את הדלת כדי לסגור אותה, שמתי את הרגל בין הדלת והמשקוף.
“אני רוצה לדעת מה קורה פה לעזאזל! למה כולם מסתכלים עלי כאילו עשיתי משהו רע?! ולמה את עוזבת את העבודה פתאום?? היה לנו כל כך טוב! לא?”
“תלך, כדאי שתלך” היא אמרה, וסגרה את הדלת.
נשארתי עומד במקום, המום, קיוויתי שבצד השני של הדלת היא עומדת גם כן, מצטערת לפחות כמוני.
בעצם למה שהיא תצטער? המזדיינת הזאת, מה היא עוזבת את העבודה פתאום? ולגרש אותי ככה?
זחלתי לכיוון האוטו ונסעתי כמו זקן עד המשרד, כשנכנסתי, כבר לא היה אכפת לי מהפרצופים של כולם, התיישבתי בכיסאי, מנסה לעכל את הסיטואציה שקרתה פתאום, הייתי חסר כוחות לחלוטין, בהיתי בשולחן שלה ובכיסאה הריק, המשרד נראה כל כך ריק, פתאום החיים היו נראים לי כל כך חסרים, בבת אחת החלו לעלות בראשי קטעי זיכרונות, הבדיחות יחד, הפגישות מחוץ למשרד, העקיצות שלה, הבגדים שהייתה לובשת, פאק, אני לא יכול לתת לה להיעלם ככה. אין מצב.
החולשה התחלפה בדם חדש שזרם בעורקיי, דם של כעס, נכנסתי למשרד של המנכ”ל וסגרתי אחרי את הדלת.
“אני רוצה שתספר לי בדיוק מה קורה כאן” אמרתי בלי להסס, “במה אני מואשם שאני מקבל יחס כזה מכולם? מה אתם יודעים שאני לא יודע?”
“אתה באמת לא יודע, דון ז’ואן?” הוא אמר בטון מזלזל שלא אהבתי בכלל.
“לא”.
“אז אספר לך, למקרה שהאלצהיימר החל להכות בך, הבוקר הגיע לכאן בעלה של האישה שעובדת איתך ומסר מכתב התפטרות בשמה.
שאלתי אותו מה קרה פתאום, אז הוא אומר לי – תשאל את העובד היקר שלך שמנסה לפתות את אשתי! אני לא מוכן שהיא תמשיך לעבוד עם המנאייק הזה עוד!”
החוורתי, ואז בבת אחת האדמתי שוב.
“בן זונה! על מה הוא מזיין את השכל?” צעקתי בשפה שאני לא רגיל לדבר בה “מי מפתה את אשתו?! מה הוא דפוק הבנאדם? יש ביננו יחסי עבודה הכי טבעיים ובריאים שיש”.
המנכ”ל זרק לי מבט.
“אל תבלבל את המוח, אני סולד מאנשים כמוך” והגיש לי את הטלפון שלו.
בתוכו היו צילומי מסך של התכתבויות שלנו, שהיו מעבר לשעות העבודה, עקיצות, הומור, מסרים שאני פירשתי כתמימים לחלוטין.
“אתם התחרפנתם לגמרי!” אמרתי “לא חצינו שום גבול, הכול במסגרת העבודה! זה נקרא לפתות?!”
“אתה חושב שלא ראיתי את ההודעות שנשלחו בינכם?”
‘לעזאזל, יכול להיות שטעיתי?,’ חשבתי במוחי, ‘אולי ההתכתבויות האלה שהתגלגלו והתגלגלו היו לא במקום? תכלס, אני לא אשקר, כיף להתכתב איתה, יש לה הומור שנון וחד והאמת היא שאני משתף אותה, יותר מכל החברים שלי, כמו בפעם ההיא, שנשרף לי מנוע הרכב והייתי תקוע בכביש צר, שמחבר בין בית קברות למושב בשפלה וצחקנו על זה כל הלילה, עד שהגיע הגרר בשעה כלשהי, אבל זה הכי טבעי שאשתף, כי הרי אנחנו כל היום ביחד, עובדים בלי סוף, אחד עם השני, כמו מחלקה בצבא. לקרוא לזה פיתוי?’
עזבתי את הבניין, יצאתי למדרכה ובעודי נשען על קיר צדדי,
שלחתי לה הודעה “אני מצטער אם פגעתי בך. יש לי גם מה לומר בנושא, ואני חושב שמגיעה לי הזכות לכך”.
הפעם היא הגיבה.
“עזוב, פשוט תניח לזה, אבוא להיפרד מהמשרד וממך מחר, אקח את חפצי וזהו”.
מחר?!
הרגשתי שהיא רומזת, שהיא מספרת לי שהיא תבוא מחר, כאילו היא רוצה שאדע מזה, רוצה שאהיה שם.
הקפה גלש מהפינג’ן והחזיר אותי מהשחזורים של אתמול לנחל הקסום בגליל, מזגתי לעצמי קפה שחור לכוס הזכוכית ושאפתי פנימה את הריח החזק והטוב שלו, כן, הבוקר היא בטח הייתה במשרד, היא בטח לקחה את החפצים שלה, בטח זרקה מבט על הכיסא הריק שלי, אולי משכה עוד דקה ועוד דקה בשיחה עם המזכירה ועם ההוא מהגרפיקה, שוב התקווה שאכנס בסוף התבדתה לה.
אני עכשיו די בטוח שהיא רמזה לי שאהיה שם, אבל יש גבול למשחקים.
מאשימים אותי, נגעלים ממני, כועסים עלי והכל בגללה ובגלל הבעל המסכן שלה.
קמתי בבוקר, התקשרתי למקום העבודה, הודעתי שאיני חש בטוב ואעדר ליום או יומיים, נכנסתי לרכב והתגלגלתי צפונה, לשקט הקסום שבין הרי הגליל הירוקים, גם את הטלפון השארתי ברכב, כבוי.
אכלתי צהרים במסעדה קטנה על אם הדרך ואחרי זה החלטתי לחטוף תנומה בתוך הרכב הממוזג.
אני לא יודע כמה זמן ישנתי, אבל כשהתעוררתי השמש כבר נטתה לשקוע.
הדלקתי את הטלפון וקיוויתי שבין כל ההודעות הרבות והמיילים שאקבל עכשיו, תהיה הודעה ממנה ואכן הייתה.
“איפה אתה?” זו הייתה הודעה מהבוקר, בטח בשעה שהייתה במשרד.
“אנחנו חייבים לדבר” היא שלחה לי בשעת אחר הצהרים.
רציתי להתעלם, לא לענות, להיות החזק, אולי המחוזר כאן בכל הסיפור, אולי אגו, אולי גאווה… בכל מקרה לא באמת עמדתי בזה, הייתי חייב לראותה.
“אפשר עכשיו?” הקלדתי, התשובה לא אחרה לבוא.
“איפה אתה?” היא שלחה שוב.
“אני בגליל”, עניתי במסתוריות, מנסה לגרות את סקרנותה.
“בגליל? אתה מתבדח?”
“הייתי צריך להתאוורר ממה שעשיתם לי”, שיחקתי על המצפון שלה.
“אתה חוזר היום למרכז?” היא שאלה.
“אם תהיה לי סיבה טובה”.
“נו די, אני חייבת שנדבר” שלחה לי.
“מתי תוכלי?” שאלתי.
“בשמונה, זה עוד שעתיים, תספיק?”
“אשתדל”, עניתי ביובש וידעתי שאני לא אוריד את הרגל מדוושת הגז, כדי להספיק.
עשיתי את הדרך הארוכה בכביש שש, מוקף במחשבות וקצת בהתרגשות, כן, ההתרגשות הזו שבאה בתפר שבין הכאב והאהבה.
אהבה? זו פעם ראשונה שאני מעלה את המילה הזו בהקשר אליה ושוב התחלתי להרהר בה, בבגדים שנהגה ללבוש, התגעגעתי לשמוע את הצחוק שלה, את העיניים שלה כשהיא מביטה בי, כשאני מתדרך את הצוות, התגעגעתי לריח שלה, לזמן שלנו יחד, לנוכחות שלה.
הייתי כל כך שקוע שלא שמתי לב שפתאום אני במחלף בן שמן, עוד עשרים דקות אני מגיע, שלחתי לה הודעה שאני כבר קרוב למרכז.
“אחכה לך בתחנת האוטובוס שמתחת למשרד, מכיר אותה?”
“כן” עניתי והפעלתי ווייז.
ברמזור שלפני התחנה, כבר ראיתי אותה מרחוק, דמות נשית נאה, חטובה, עומדת בחושך לבדה, תהיתי לעצמי, כמה גברים כבר עצרו להציע לה טרמפ וכמה בהו בה, כשעמדו ברמזור האדום הזה, שלפני התחנה.
נזכרתי, שפעם נכנס חבר שלי לבקרני במשרד ונתקל בה, דפק לה מבט שקשה לפספס וכשחזרתי מהשירותים ראיתי אותו מפטפט איתה בלי סוף, כאילו אנחנו באיזו פעולה בבני עקיבא ולא שני אנשים נשואים ומבוגרים יותר, גערתי בו, בצורה חברית, אבל משהו בלב שלי כעס כשהיא חייכה אליו בחזרה.
נעצרתי לידה ופתחתי חלון, היא קלטה אותי, זה לקח שניה עד שהיא ניגשה אלי אבל תאמינו לי שזו הייתה שניה כל כך חזקה, עוצמתית, מרגשת והיא הייתה רק הפתיח לערב הזה.
“היי” היא חייכה במבוכה, פניה בחלון המכונית.
“היכנסי”, עניתי, כשליבי מדלג על פעימה.
היא פתחה את דלת המכונית, התיישבה, מבטה מושפל מעט, הריח שלה מילא את הרכב, הבנתי שהיא התקלחה והתארגנה לפני שבאה, אי אפשר היה לפספס את זה.
המשכתי בנסיעה, לא באמת ידעתי לאן, אבל הריכוז בנהיגה היווה לי תירוץ לשתיקה המביכה.
“לאן נוסעים?” היא שאלה.
“לאן שתגידי” עניתי.
“אולי לכיוון הים?
“טוב”, עניתי מפנה את הרכב לכיוון הנכון.
“אז בגליל, מה? יש משהו שאני צריכה לדעת?” היא שאלה בהתעלמות מוחלטת מכל מה שקרה פה בימים האחרונים, כאילו אנחנו שוב עובדים יחד במשרד, כאילו הכול שב לקדמותו ואפשר להמשיך לצחוק על הכול.
“הייתי צריך את השקט” עניתי.
שקט.
ברקע עברי לידר שר שיר סתמי בגלגל”צ.
התלבטתי אם לכבות את הרדיו או להגביר, היה מתח גדול מדי, אבל הלב, אוי הלב, כמה שהוא דפק… ושוב ההרגשה הזו… של הלב, כמה פעמים ביום יוצא לנו להרגיש את הלב? בכלל, כמה פעמים בחיים יוצא לנו להרגיש את הלב?
“תקשיב… אני…. בבקשה תבין…. זה ממש לא בא ממני כל זה…” היא קטעה את הדממה אחרי כמה דקות.
“לא בא ממך?! איזה מן תירוץ זה? את מפיצה פה בכל המשרד ש…”
“זה בעלי, זה לא אני” היא קטעה אותי.
“בעלך! אז מה?! ולך אין מה לומר?! לא יכולת לסגור את הפרשייה הזאת? ולמה להתפטר? מה לעזאזל..”
“אני לא רציתי את זה” היא אמרה והכאב ניכר בקולה “אתה חושב שלא היה לי טוב בעבודה?, שלא היה לי טוב איתך, אתה חושב שאם היה לי משהו לומר לך לא הייתי אומרת? באמת, אנחנו מכירים כבר מספיק…”
“אני לא מכיר אותך כבר” אמרתי.
שתיקה.
“למה סגרת לי את הדלת באותו יום כשבאתי, למה זה מגיע לי?” שאלתי.
“אתה חושב שזה היה לי קל? תאמין לי שרציתי שתכנס ונשב ונדבר על הכול, אתה הפכת להיות, הגבר הכי חשוב לי, שיש לי באמת תקשורת טובה איתו… אבל הכול היה כל כך טרי, ולא רציתי להגביר את הלהבות”.
“אני מצטער… אני פשוט לא מבין מאיפה זה נחת עלי”.
“עזוב… זה כבר הרבה זמן שביני לבין בעלי יש אוירה לא טובה… אתה חושב שהוא חף מפשע? יש לו את האקסית שלו, עוד מתקופת התיכון, שעובדת איתו בבית הספר, ראיתי אותו לא פעם מדבר איתה עם כזה חיוך… תאמין לי…”
“אל תעזבי” אמרתי, מדהים גם את עצמי.
“אני לא רוצה לעזוב… אבל כנראה שאין ברירה, הוא הציב את זה כתנאי, אני מצטערת..”
הגענו לים, ממש מעל חוף שהיה סגור בשעה מאוחרת, החניתי במקום שהיה גבוה מספיק בשביל לתת תצפית יפה לכיוון השחור של הלילה, הבטתי לעבר האין סוף של הים וקיוויתי שגם לסיפור שלנו לא יהיה סוף ובטח לא פה היום.
שנינו הבטנו אל הים, דוממים, אף פעם לא יצא לנו להיות לבד במקום מרוחק כל כך, תמיד היינו בחברת אנשים או בנסיעה מפגישה לפגישה, זו הייתה סיטואציה חדשה, מרגשת.
התרתי את חגורת הבטיחות שלי והסתובבתי מעט לכיוונה. העיניים שלה נצצו בחושך, היא ישבה קפואה לגמרי, אני מניח שהלב שלה פעם לא פחות חזק משלי.
הבחנתי בדמעות זולגות מעיניה.
“מה קרה?” שאלתי ברוך.
“סתם… כלום…. לא משנה…” היא מלמלה ומחתה את עיניה בטישו.
“אני מצטער, אני מניח שלא הייתי צריך לתקוף אותך ככה”.
“זה לא אתה.. אתה ממש בסדר.”
עלתה בי הרגשה, שאנחנו עושים משהו לא בסדר, “את רוצה שאסתובב ואסע חזרה?” הצעתי.
“לא… טוב לי כאן, איתך,” לחשה, ראשה מורכן.
“אני לא יודע איך אוכל להמשיך אחרי שתעזבי… הקשר איתך היה מושלם…”
“אז מה נעשה?” היא שאלה, כאילו יש לי זכות דיבור, בעניין הזה.
“אני מניח שפשוט נמשיך בחיינו ונשכח מכל זה”, עניתי תשובה גברית מפגרת.
“אתה רוצה לשכוח הכול, גם אותי?”
“לפחות זה ימיס לאט את הכאב”, אמרתי והבטתי בפניה היפות והעדינות, אני כל כך אתגעגע לראות את הפנים האלה.
“כאב?”
“כן… כאב… לא קל לי להיפרד ממך.”
“גם לי לא…”
שתקנו והבטנו בעיניים אחד של השני. הירח האיר על פניה בהילה קסומה וחשבתי שאין דבר יפה יותר ממנה. היא הייתה מאוד קפואה, חייכה חיוך נבוך וניכר היה שמשהו מתחולל בתוכה בעצמה רבה.
“אז אל תלכי” לחשתי שוב.
“אני לא רוצה ללכת” היא לחשה.
התקרבתי אליה, אך עדיין שמרתי על מרחק.
“ביום שלא היית במשרד, שמתי לב פתאום כמה שהוא ריק לי בלעדייך” אמרתי לה.
“גם אני… כשבאתי ולא היית… הרגשתי כל כך רע… הלוואי וכל זה לא היה קורה”.
היא עצמה את עיניה, אולי כדי לעצור שטף של דמעות מלהתפרץ, אני ניצלתי את ההזדמנות להתקרב אליה עוד ובלי שהיא תשים לב, לסקור בפעם הראשונה את גופה מקרוב באופן יסודי, אני מניח שהיא הרגישה, גם בעיניים עצומות, את הסקירה הזו שלי… ונראה שהיא הייתה נעימה לה.
הכול היה כל כך מרגש, עוצמתי, כל שניה, כל סנטימטר ממנה…
“הלוואי והערב הזה לא יסתיים” אמרתי משפט הוליוודי משהו, אבל נראה לי שהוא היה קולע להרגשה של שנינו.
“הלוואי…” היא לחשה.
הבטנו זה בעיניים שלו זו והפעם היינו קרובים כל כך, שיכולתי להרגיש את נשימותיה בנשימותיי, האוויר של שנינו התנגש והתערבב זה בזה וכל מה שרציתי היה להרגיש אותה.
שאפתי את הריח המתוק שלה, התקרבתי עוד עד שהרגשתי את חום גופה מקרין על לחיי, החושך בלע את שנינו לתוכו והרגשתי כמה הדופק שלה מאיץ… הייתי כולי שאוב בתוך זה, לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד עיניה היפות ושפתיה הרכות. גם זכרותי התעוררה לה במקביל, לא יכולתי להישאר אדיש מול המשיכה האדירה שהייתה באוויר.
“אני אוהב אותך” נפלט לי.
היא נאנחה, ואמרה “ואני אותך… מהיום הראשון שנפגשנו…”
הופתעתי מהגילוי הזה, הבטתי בעיניה ושפתינו התנגשו בנשיקה.
מגע שפתיה היה כל כך נעים ועדין, הן היו רכות ומלאות, טעימות כל כך שיכולת לטעום מהן בלי להפסיק.
נישקתי אותה בעדינות, היא בתחילה הייתה עצורה מעט, אך אט אט היא נעתרה ונשקה לי חזרה והנשיקה הפכה למלאת תשוקה יותר ויותר.
נישקנו אחד את השני וחיפשנו אחר כל פינה בשפתיים של השני, לטעום עוד, להרגיש עוד.
שלחתי את ידי השמאלית ואחזתי בלחייה כדי להצמיד את פיה אלי, היא הגיבה וכרכה את שתי ידיה מסביב לצווארי.
המגע הראשוני הזה באישה שאינה שלך, שאתה אוהב כל כך, הוא דבר שקשה לתאר, קשה לי עד היום לשכוח את הרגע הקסום הזה.
התנתקנו והבטנו זה בזו, חייכנו, לא היו לנו לבטים או ייסורי מצפון.
שנינו הרגשנו שזה צריך לקרות ולא רצינו לעצור את זה בכלל.
שוב חזרנו להתנשק והידיים החלו לרדת מעבר לגבולות שבהן היו לפני כן, ידי השמאלית ירדה מלחיה אל צווארה ואחזה בה בעדינות-קשיחות שכזו, מצמיד אותה כמה שניתן אלי, ידה ירדה מצווארי אל גבי והיא משכה אותי אליה בחוזקה, כאילו רוצה להיטמע בתוכי.
היה קשה ליצור את הקרבה עם כל המכשולים שבתוך הרכב, שלחתי את ידי מעבר לגופה אל ידית כיוון הכיסא, השכבתי את המשענת, היא שלחה ידיה, חיבקה את עורפי ואני רכנתי מעליה.
הנה היא, האישה היפיפייה הזו, שוכבת מתחתי, רציתי לטרוף אותה אבל ידעתי שהחיפזון מהשטן, בייחוד שזו הפעם הראשונה ואנחנו איננו אנשים שעושים דבר כזה בכל יום…
ליטפתי את גופה במקביל לנשיקות החמות שהרעפתי עליה, ידי הימנית מתחת לגבה, מצמידה אותה אלי והשמאלית עוברת על גופה העדין, מן הצוואר ירדתי אט אט אל שדיה שהיו נתונים בתוך חזייה, מתחת לשמלתה הסגולה והצמודה.
היו לה שדיים מלאים, לא גדולים מאוד, אבל זקופים, מתוחים, כאלה שרצית כל הזמן רק לגלות איך הם מאחורי הבגדים האלה…
לפתטי את שדה ,מעל השמלה והחזייה, “אפשר?”, שאלתי.
“אה….אההה…. כן…. זה כל כך נעים לי.
“את כל כך טעימה”, לחשתי אחרי שהעברתי את לשוני על שפתיה ונשקתי אותן בתשוקה, “אני כל כך….”
“תמשיך!” היא קטעה אותי והצמידה אותי אל שדיה “אההה…. אל תפסיק…. אני אוהבת לשמוע את זה..”
מחצתי ומעכתי את שדיה, מה שהגביר את קצב הנשימות והאנחות שלה. האיבר שלי בשלב הזה היה כל כך זקוף וראיתי שכתם קטן מבצבץ לו על מכנסיי הבהירים. הצמדתי אותו אליה, רוצה להרגיש כמה שניתן בתוך כל הבגדים האלה..
ההיצמדות והאיבר המתוח שלי, הדליקו אותה כל כך.
“אויש… אני מתה להרגיש מה שמסתתר שם… זה נראה כל כך…”
היא שלחה את ידה אל מבושי, וליטפה, מגששת וממששת, מנסה להבין איפה הוא מתחיל ואיפה נגמר..
“הוא כל כך גדול… ואוו….” היא נדלקה…
היד שלי ירדה גם היא, משדיה אל בטנה החטובה, כל כך נעימה, והחלה לגלוש אל האזור שבין רגליה… הרמתי את שמלתה, עוד רגע, אני עולה במעלה ירכיה הרכות והנעימות ומגיע אל תחתוניה… הרגשתי כמה שהיא רטובה, כאשר הרטיבות שלה גלשה אל רגליה… הייתי כל כך דלוק, כל כך רוצה להיות עכשיו בתוכה, להרגיש אותה עד הסוף, את כל הרכות והחום שלה, לתת מזור לרטיבותה…
“אני כל כך רוצה אותך… מעולם לא רציתי כך גבר…” היא לחשה.
רציתי להתיר את חגורתי ולשלוף את איברי שעמד להתפוצץ שלפתע צלצול טלפון גדע את העולם הקסום שהיינו בו.
“אני חייבת לענות…” היא מלמלה, “הבטחתי לו להיות זמינה תמיד, רק ככה הוא קצת נרגע”.
היא זחלה מתחתי יצאה מהרכב וענתה לשיחה עם בעלה.
“אני חייבת לחזור,” אמרה, כשסיימה.
“אז זהו, נגמר?” שאלתי.
“אני לא רוצה שיגמר, אבל אינני יודעת איך להמשיך, אין לי ניסיון בכך” ענתה, “בכל מקרה, אני חייבת לחזור עכשיו, אם אתה רוצה להמשיך להיות בקשר, כמוני, תחשוב ותודיע לי, איך נוכל להיפגש, אני בטוח רוצה בזה”.
נכנסנו חזרה לרכב, נסענו שותקים , רק ידה נשלחה, משלבת את אצבעותיה בשלי, מרימה אותה לשפתיה, נושקת לה, “בבקשה, אל תכעס” ביקשה.
הורדתי אותה כמה בתים לפני הבית שלה והסתובבתי חזרה, מתרחק ובחזה מועקה, כאילו מישהו קרוב נפטר.
בימים הראשונים, הייתי בודק את תיבת המייל שלי, כל כמה דקות, בחלוף הימים בדקתי את התיבה בכל בוקר ולאחרונה כל יומיים שלוש.
ניסיתי לשלוח אליה מיילים, מסרונים, אבל לא זכיתי למענה.
הגעתי למסקנה שלילי לא מעוניינת בהמשך הקשר.
קיבלתי עוזרת אחרת, אבל לאה נשארה בראשי, לא עבר יום בו לא נזכרתי בה, מתגעגע.
לפתע, אחרי חודשיים, קיבלתי מייל ממשתמש לא מוכר,
“זו אני , אני יוצאת להשתלמות ממקום העבודה החדש,
אנחנו נשהה במלון קיסר בטבריה שני לילות, מיום ראשון הקרוב ועד יום שלישי, בבקשה, פגוש אותי, אני חולה מגעגועים”.
לא היה ספק בליבי, שאעשה הכול כדי לפגוש אותה.
ביקשתי חופשה לשלושה ימים והזמנתי חדר בבית מלון סמוך.
מכיוון שידעתי שחדרי מלון נמסרים בסביבות השעה שתיים אחה”צ ולנשים לוקח כשעתיים להתארגן בחדר , הגעתי למלון קיסר בשעות אחה”צ, לקראת ערב.
תנועת האנשים בלובי הייתה דלילה, באזור הבר נותרו מקומות פנויים רבים.
שקעתי לתוך אחת הכורסאות מביט בקו החוף השלו שנשקף מבעד לזגוגיות המבריקות של לובי המלון, ממתין לראותה.
ממועדון המלון בקעו צלילי מוזיקה נעימה ורגועה שניגן התקליטן המקומי, כנראה לפי טעם האורחים המעטים ששהו שם.
מידי פעם ניתן היה לראות זוגות בודדים מפזזים על רחבת הריקודים, מכניסים קצת דינמיקה למקום השקט.
עצמתי את עיני, מרוקן את הראש ממחשבות, מצב של ציפה, של ריענון המוח והמחשבה.
איני יודע כמה זמן חלף, דקה אחת ואולי קצת יותר, קצב המוזיקה השתנה, עכשיו התנגן שיר קצבי יותר, צלילי הבס העמומים הרעידו קלות את שארית המשקה שנותרו בתחתית הכוס.
פקחתי את עיני, נדמה היה שהמקום נעור קצת לחיים, קמתי ממקומי, מותח את אברי, ‘הגיע הזמן לשנות מיקום’, החלטתי והתחלתי פוסע לעבר המועדון.
רגע לפני שעזבתי את הבר למועדון, העברתי מבט נוסף ואז ראיתי אותה, יושבת ליד הבר בחברת שתי נשים נוספות, שותות קוקטיל צבעוני.
ראיתי רק את גבה אבל הייתי בטוח שזו היא.
השיער הארוך והמתולתל, הגוף הקטן והחטוב, אולי צורת הישיבה, התקרבתי, ככל שקטן המרחק הייתי בטוח יותר ויותר שזו היא, חברתה שראתה אותי קרב, נועץ בה את מבטי סימנה לה בתנועת ראש, היא הפנתה את ראשה לעברי, שיערה הארוך מועף הצידה בחן הכה מוכר שלה.
“לאה” קראתי, כאילו מופתע וחיוך התפשט על שפתי.
היא חייכה, כאילו מופתעת, “ואוו, אהוד, אני לא מאמינה שזה אתה, מה אתה עושה כאן?”.
“מה את עושה כאן?” השבתי בשאלה, מתיישב על כיסא סמוך.
“אנחנו בנופש והשתלמות, בחברה החליטו להשקיע בנו”, היא ערכה בנינו הכרות קצרה.
המשכתי את העמדת הפנים, “חמש שנים שלא התראינו, יש משהו חדש?” שאלתי.
היא חייכה, את אותו חיוך עדין שחשף את שיניה הלבנות, לוגמת מהמשקה, משהה את תשובתה, “הכול כרגיל, כמו שאתה רואה, אני החלפתי מקום עבודה, עברנו לדירה גדולה יותר, אתה בוודאי זוכר את דירתנו הישנה,” היא שוב חייכה.
הנהנתי, בטח שזכרתי, לא הסגרתי בפניה את מחשבותיי. “ו… יש… כבר ילדים?” שאלתי בהססנות מקווה שאני לא פוגע בנקודה כואבת.
היא עיקמה את פניה, אפילו להבעה זו הייתה חן מיוחד,
“עדיין לא… ,” היא השתדלה לחייך שוב. “ומה איתך?” היא טפחה בחביבות מעושה על ירכי,
“אני עדיין מחפש…, לעת עתה השנים לא נתנו בי את אותותיהם כך שאיני ממהר.”
לאה בחנה אותי, נדמה שהיא שוקלת את דבריה, עינינו נפגשו לרגע במין מבט ישיר שמיד הפך למבוכה בלתי מוסברת של שני אנשים שנתפסו בקלקלתם, השפלנו את מבטינו עיני בחנו את צווארה הדק והארוך, את גופה החטוב שנראה כגוף נערה צעירה, יכולתי לנחש שהיא בוחנת אותי באותה מידה, ניסיתי לנחש על מה היא חושבת, מה עובר במוח המפולפל שלה, אך ללא הצלחה, זה היה פתטי מידי לנסות ולנחש את העובר במוחה.
“אנחנו עולות לחדר…” קטעה אחת חברות את שטף שיחתנו המבוימת, ציפיתי בדריכות לתגובתה, האם היא תצטרף אליהן, או שהיא תמצא את התירוץ שיאפשר לנו לבלות ביחד את שארית הערב, עדיין לא הצלחתי לפענח את מה שמסתתר מאחורי עיני השקד שלה.
“אני לא עייפה, אני אשאר עם אהוד, עוד קצת לשוחח ולהעלות זיכרונות, יש לי מפתח לחדר “.
חשתי כיצד מצב רוחי נוסק לגבהים, התנצלתי בפני חברותיה על כך שאני גוזל אותה מהן, נשארו לבד, לפתע לא מצאנו את המילים המתאימות, נדמה ששנינו סובבים סביב, מחפשים את הדרך לצאת מהמעגל, התחלתי משפט ולא ידעתי כיצד לסיימו, משהו שמעולם לא קרה לי, היא נאלמה, לבסוף הציעה להיכנס למועדון, “נשנה קצת את אוירה…” אמרה.
נכנסנו, התמקמנו בכורסאות בד נוחות שהיו פזורות סביב הרחבה. מלצרית צעירה הגישה לנו משקאות.
“יבש כאן…” אמרתי, מתקרב אליה על מנת שתוכל לשמוע את דברי, על הרחבה היו כחצי תריסר זוגות, הצטערתי שבחרנו להתיישב על כורסאות נפרדות, רציתי להרגיש אותה קרוב אלי, לחוש את המגע שלה, להרגיש את השיער שלה, להיות קרוב יותר, להיזכר שוב בריח המתוק של הבושם שלה. תהיתי האם הייתה זו בחירה שלה לגשת דווקא לאזור זה של הכורסאות או שמא היה זה מקרה בלבד.
“כמה זמן שלא רקדתי…” אמרה ספק מתכוונת שאשמע, ספק לא.
החלטתי לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידי, מוזיקה לטינית החלה להתנגן ברקע, הושטתי לה את כף ידי, “בואי, נראה אם אני עדיין זוכר איך לזוז…”. היא הביטה בי מופתעת, הבחנתי בברק בעיניה מצית בי אש ישנה שלעולם לא כבתה, הובלתי אותה לרחבת הריקודים, מעולם לא רקדנו יחדיו, ליבי הלם בחוזקה.
הנחתי את ידי הימנית במרכז גבה מצמידה אותה אל גופי, ראשה מגיע עד לחזה שלי, נדמה היה לי שהיא שומעת את הלמות ליבי, ידי השמאלית אוחזת בידה הימנית, התחלתי לנוע לקצב מוזיקת הסלסה, היא השתלבה בקלילות, נעה עם תנועות גופי בחן, רציתי להוסיף ולרקוד עמה לנצח, ליטפתי ברוך את גבה, מחליק מטה, נעצר מעל הישבן הקטן והסקסי שלה, מתפתה ללטף אותו, לחוש את קימורו, נאבקתי ברצון העז לחבק, להצמיד אותה אלי, לטעום את שפתיה הרכות.
היא מצידה עשתה את כל הדברים הנכונים בכדי להוציא אותי מדעתי, תנועות הריקוד שלה היו חושניות וסקסיות, נצמדת אלי ואז מתרחקת, מביטה בעיני במבט מצועף ואז מחייכת חיוך קטנטן ומסתורי שסוחף אותי אחריה, חיבקתי אותה אל גופי, ברגע זה לא היה אכפת מה קורה סביבי, ראיתי רק אותה אל מול עיני, זרועותיה הקטנות עוטפות את גופי, היא נצמדה אלי מרימה את ראשה לעברי.
“לאה… אני…”. ראיתי את שפתיה, חושניות ומזמינות, עיניה הצטמצמו לשני סדקים קצרים. ויתרתי על המילים, ההליכה סחור סחור נפסקת ברגע זה, החלטתי.
“לילי” היא אמרה, “לילי לחברים שלי ואתה הרבה יותר מזה”.
“לילי, אני צריך אותך לבד” אמרתי .
“אני יותר ממך”, ענתה, עיניה בעיני, “אני צריכה שתיקח אותי מכאן, יש לך חדר במלון?” שאלה, “כי אני בחדר עם שותפה”.
“בואי, החדר שלי במלון השכן “.
היא חייכה, “ידעתי שאתה חכם מספיק ולא תזמין חדר באותו מלון”.
אחזתי בידה, מושך אותה אחרי, יצאנו מהמועדון ומהמלון, ברגע שנמצאנו הרחוב החשוך, היא עצרה, משכה אותי לתוך החשיכה, כרכה את ידיה סביב צווארי, משכה את ראשי לעבר שפתיה, הצמדתי את שפתי לשלה, חשתי כאילו ברק הכה בגופי, הרוך, הטעם המיוחד, עצם הידיעה שאני מנשק את שפתיה, שלשוני בוחשת בתוך פיה, שלשונה הרטובה טועמת את שפתי, הרחנו וטעמנו האחד את השנייה, הצמדנו גופותינו , כל אהבתי געגועי ותשוקתי התפרצו באותו רגע, הרגשתי כיצד חומות בצורות קורסות לרגלי, היא כאילו נבלעה בתוכי, מסעירה את נשמתי.
טעמתי מקצהו של גן העדן, מה שהיה בגדר חלום ופנטזיה בחודשים האחרונים, התגשם ובעוצמה שאני עצמי לא יכולתי לתאר לעצמי.
גלי חום נעימים שטפו את גופי שעה שהתרחקנו, הובלתי אותה למלוני, אל המעליות, שנינו חבוקים כאילו היה זה מצב טבעי, כאשר שעה קודם לכן יכולתי רק לפנטז על מגע גופה, על רכות שפתיה.
המעלית טיפסה לקומה השישית, לילי התרפקה על חזי מחבקת את מותני, לוחשת באוזני את הדברים הנפלאים ביותר שכל אחד היה רוצה לשמוע, “לא איכפת לי כלום, לא מי יראה אותי , לא אם יספרו, לא אם בעלי יגלה ונישואי יסתיימו, התגעגעתי אלייך שזה כבר ממש כאב לי”.
שתקתי, היא ביטאה בדיוק את מה שהרגשתי, לא האמנתי עד כמה רגשותינו היו זהים.
דלת המעלית נפתחה, היא השתתקה, הנחתי את כף ידי על כתפה והובלתי אותה לחדרי, נכנסנו פנימה וללא שהות נצמדנו בנשיקה סוערת ורטובה.
הפעם הרשינו לעצמנו לחבק וללטף להתמכר לתשוקה שפרצה כמו לוע הר געש מתפרץ בשיא עוצמתו.
“סוף סוף, הו אלוהים, סוף סוף”, היא לחשה ידיה סביב צווארי, מועכת את גופה לגופי.
ליטפתי אותה, שלחתי את ידי אחזתי בשמלתה היא הרימה את ידיה ואני הסרתי את השמלה משליך אותה על הרצפה.
גופה נענה למגע כף ידי, היא נצמדה אלי. בידי השנייה ליטפתי את ראשה, עיניה נעצמות, מגלות את ריסיה הארוכים במלוא הדרן.
היא החלה לפתוח את כפתורי חולצתי, אצבעותיה העדינות עשו זאת במיומנות, יכולתי לחוש בכפות ידיה על גופי, מלטפות אותי ברכות, משלחות בגופי זרמים, הזין הלך והתקשה, רק מהמחשבה על העומד להתרחש כמעט וגמרתי.
היא חשה בכך ונצמדה אלי, כמעט מטפסת, הסרתי מעליה את חזייתה, חושף את שדייה המלאים, שכל כך ערגתי אליהם, פטמותיה המגורות והזקורות, בלטו .
היא טיפלה בזריזות במכנסי, מתירה תחילה את החגורה מושכת מטה את המכנס, מביטה בבליטה שהלכה ותפחה בתוך תחתוני.
תוך שניות ניצבנו עירומים, חשתי כיצד כולי מגורה למגע גופה, רציתי לאהוב, לחבק, להביע את עוצמת האהבה שפועמת בגופי, רוצה לגרום לה להיות מאושרת, שתעשה אותי מאושר, שהמציאות תעלה על הפנטזיה.
נשכבנו על המיטה, בחלומות תמיד ניגנה ברקע מוזיקה רומנטית, עכשיו המוזיקה היחידה הייתה הלמות לבבותינו שפעמו בהתרגשות.
נשקתי לה על צווארה, מריח את הבושם המוכר שלה שלא נשכח מזיכרוני, היא הטתה את ראשה לאחור, שפתי הוסיפו לרדת מטה לעבר החזה שלה, שרטטי עם לשוני מעגלים רטובים סביב שדיה, מעגלים הולכים וקטנים שהטריפו את דעתה, היא אחזה במותני, מגניבה את כף ידה אל גבי יורדת ומלטפת את ישבני, מצמידה אותי אל אגנה, אל הכוס שלה שהיה מגורה בדיוק כשם שהזין שלי היה מגורה.
ליקקתי ומצצתי את פטמותיה, היא גנחה, הפטמות היו קשות ומגורות.
היא שלחה יד לחלצי, “עכשיו נעשה הכרה,” אמרה ותפסה את הזין שלי בכף ידה, מפתיעה אותי לרגע, חששתי שאני עומד לגמור, הייתי כל כך מגורה ומגע אצבעותיה שעטף את אברי הזקור כמעט והביא אותי לשיא בשלב כה מוקדם.
לחוש את מגע גופה, להריח את ריחה, לנשק את שפתיה, דיי היה באלה לגרום לאברי להימתח ולהתקשות.
החלקתי מעט מטה עם גופי, מאלץ אותה לשחרר את אחיזתה מהזין שלי. “סבלנות מתוקה…” לחשתי באוזנה. הנחתי ללשוני לגלוש במורד בטנה, גופה רעד שעה שלשוני חצתה את הפופיק שלה, יורדת מטה לעבר ערוותה.
מגלה להפתעתי כוס לא מגולח לגמרי, את ערוותה כיסתה פלומת שיער מטופחת, בצורת משולש.
היא דחפה את ראשי מטה לעבר שפתיה התחתונות שהיו מגורות ורטובות, יכולתי להריח את הריח המתקתק של מיצי תאוותה, קרבתי את שפתי, נישקתי אותה בחלק הפנימי של ירכיה, העברתי את לשוני סביב שפתיה, מרטיב את חלקן החיצוני, ידיה אוחזות בראשי בוחשות בשערותיי, אני מלקק אותה, טועם את טעמה, לשוני נוגעת לרגע בדגדגן המגורה שלה שנגלה לעיני בקצה העליון של השפתיים. היא מתכווצת וגונחת, משמיעה קולות שמגרים את כל חושי.
אני חש כיצד אברי נמתח בתוך התחתון שסוגר עליו מאיים לקרוע אותו מעל מותני.
סגרתי את שפתי על הדגדגן שלה, יונק אותו בעדינות בשעה שלשוני מרטיבה את קצהו. היא כמעט וקפצה ממקומה, גונחת, נושמת עמוקות ובכבדות. “ככןןןן…..” מושכת את המילה היחידה שהיא מצליחה לסנן מבעד לשפתיה. לשוני כבר חופרת בתוכה, כאשר באצבעי אני מעסה את הדגדגן הרטוב והנפוח שלה.
נוזליה מרטיבים תחילה את שפתי אח”כ הסנטר ולבסוף את כל פני. היא מתפתלת תחתי, מתקרבת לשיא.
“אני צריכה אותך בתוכי…” היא לוחשת “בבקשה…רוצה להרגיש אותך…”.
“רגע… קונדום” אני נזכר.
לילי אחזה בכתפי, “זה בסדר, אני לוקחת גלולות “.
נשכבתי עליה, מלטף אותה מניע את גופי עם תנועות גופה שמתפתל תחתי בתנועות חתוליות, אברי נלחץ אל בטנה, היא חשה בו, את חומו את פעימותיו, לחלוחית של נוזל סיכה מופיעה בקצהו, מרטיבה את בטנה.
התפתלויותיה ומגע גופה מביאים אותי כמעט לסף יכולת הגירוי, היא עוטפת אותי ברגליה, אני חש כיצד הזין שלי יורד אל בין רגליה, מרגיש את הרטיבות הנעימה.
היא הכניסה את ידה בין גופותינו, אחזה באברי המתוח, מכוונת אותו אל פתח האהבה שלה שפתי נרתיקה קולטות אותו, תחילה את קצהו, התחושה שמימית, אני נושך את שפתי מכווץ את שריר האגן בניסיון להשהות את הרגעים הקסומים.
היא באקסטזה, היא חשה כיצד הזין חודר פנימה לתוך נרתיקה, מגרה את כל חושיה, היא מנסה לקלוט את כל כולו בתוכה, אני מלטף את עורפה, מנשק אותה מעל החזה, מחכך את גופי בפטמותיה המגורות, מניע את אגני בתנועות קצובות.
היא לוחצת את קצה הדגדגן שלה כנגד גופי, רטיבות חמימה מציפה את אברי לכל אורכו, ערוותה מוצפת כולה בנוזליה שלה, מגורה, שרירה מתכווצים ומרפים, בוחנים את יכולת העמידה שלי.
היא מחישה את תנועותיה, הן הופכות למחול מטורף שאינו ניתן לעצירה. אני מגיש את אצבעי אל שפתיה, היא מוצצת אותה בתאווה, עיניה עצומות נשימותיה כבדות, כפות ידיה מונחות על ישבני, לוחצת אותי אליה. גונחת, כמעט צועקת, מאבדת שליטה על גופה ועל מעשיה, גופה רוטט בקצב מסחרר, שפתיה סוגרת על האצבע שבתוך פיה.
“א נ י ג ו מ ר ת . . . ” מצליחה לסנן מבין שפתיה בקול רועד.
היא מתכווצת כולה פולטת אנחה ארוכה פיה נשאר פעור לרווחה, עיניה עצומות, ואז שריריה רפים, ריאותיה פולטות את האוויר הרב ששאפה לתוכן, חיוך של אושר נסוך על שפתיה.
אני חש את שרירי נרתיקה משתחררים, רטיבות נעימה וחמה מציפה את מנהרתה ואז תורי מגיע בפרץ שהיה עצור עד כה, אני פולט לתוכה את זרעי כשמגרוני נפלטת אנחת רווחה מהולה בהנאה עצומה של רגע השיא.
ההתכווצויות שבאגני מעוררים אותה שוב והיא רועדת תחתי, ידיה ורגליה מתהדקים סביבי, מחבקים אותי צמוד אליה, מונעים ממני לצאת מתוכה.
נשארתי לשכב מעליה, עדיין בתוכה, נשען על מרפקי, רוצה לעצור את הזמן, להביט בבחורה הזו שליידי, באושר הקורן מפניה, להיות איתה שוב ושוב בפסגה, לנצור את הרגע הזה לעד.